בשורת איוב - אמאס ונחמתי על עפר ואפר 

בשורת איוב – אמאס ונחמתי על עפר ואפר

מפאת חשיבותו של המסר האוניברסאלי העולה מספר איוב, הגמ' (בבא בתרא, טו.-טז:) מפרטת  מחלוקות ושאלות רבות המלוות את ספר איוב, כגון: זהות כותבו, תקופתו, אורך חייו, מקום מושבו, מציאותו או משל היה, יהודי או גוי, נביא או חסיד אומות העולם, המסר העולה מתוכנו, צדיקותו וחטאיו של איוב, השוואתו לאברהם, זהות אשתו (דינה?), תפקידו של השטן ("יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה"), כשלונו או נצחונו של השטן על איוב, תפקידם של רעי איוב בעלילה, שכרו של איוב, וכו'. למרות המחלוקות הנ"ל נראה כי קיימת הסכמה כללית אשר לפיה, משפטו האחרון של איוב, הוא תכלית כל ספר איוב, "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב, מ"ב, ו'). כפי שכתב הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק כג): המאמר האחרון מורה על "ההשגה האמיתית".

ביאור הענין כנלענ"ד: איוב צדיק מושלם היה, אך חטאו היחידי היה בכך שבעת ייסוריו, גבה לבו בהאמינו בצידקתו, בניגוד לנאמר בגמ' (שבת, פח:): "תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים, ה'): 'ואהביו כצאת השמש בגברתו". כלומר, התורה דורשת מן הצדיק להכיר בכך שהייסורים הבאים מאת ה', הם אינם טעות, או שיפוט לא נכון של ההשגחה העליונה, אלא הם נעודו לתקנו הן מחמת חטאיו. לפיכך הדרך להסרת הייסורין היא ההכרה באמיתות דרכי ה' באמצעות דבקות יתרה בה' יתברך. וכן מובא בגמ': "רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב, אמר הכי: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה (קהלת, ז'): 'טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (ברכות, יז.). כלומר, בכל עת על הצדיק (שהוא בבחינת בהמה טהורה), להודות לה' יתברך, שהותירו קיים, למרות ובגין כך שמקורו הוא בעפר ואפר. וכן כתב רש"י כי ספר איוב נועד, "ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין, ושאין אדם נתפס על צערו" (רש"י, ב"ב, טו.). על כן משפטו האחרון של איוב, "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב, מ"ב, ו'), הוא בבחינת הכרת החטא וחזרה בתשובה שלמה. כלומר, ייסורי איוב גרמו לו להשגת האמת האלוהית בדרך הקשה.

לפיכך אף כאשר הצדיק בטוח בצידקתו, מן הראוי הוא שיזכור כי יסודו מעפר, כך שאינספור המאורעות אליהם הוא נקלע בזמן שהותו בעולם החומרי, עלולות להביאו למעידה. כפי שנאמר: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'). וכן מצאנו שה' יתברך הבטיח ליעקב אע"ה: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית, כ"ח), ובכל זאת יעקב פחד, שנאמר: "ויירא יעקב מאד" (בראשית, כ"ח)!, "אמר: שמא יגרום החטא" (ברכות, ד.). ואמר "רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" (שבת, נה.). כלומר, מידות הרחמים והסליחות, אשר בהם הקב"ה מנהיג את עולמו, הם בבחינת חסד אלוהי הניתן לאנושות לפנים משורת הדין. אולם הנהגת ה' יתברך ע"פ מידת הדין, בכוחה להפליל כל אדם. כפי שאירע לאיוב, לפיכך האדם צריך להתפלל לה' יתברך ולבקש ממנו סליחה על החטא, ע"מ שהאל ארך האפים ורב החסד, ידון את מעשיו במידת הרחמים.

וכן כתב הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק כג):  "היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית, כבריאות והעושר והבנים, כל עוד שהיה יודע השם על דרך ההגדה וספור לא על דרך עיון, ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם, וזהו ענין אמרו: 'לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר', כונת הדברים כפי הענין: 'על כן אמאס' כל אשר הייתי מתאוה, 'ונחמתי על' היותי בתוך 'עפר ואפר', כמו שהוצע ענינו והוא יושב בתוך האפר, ומפני זה המאמר האחרון המורה על ההשגה האמתית, נאמר בו אחר כן כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב... אמנם אין ענין השגחתו כענין השגחתנו, ולא ענין הנהגתו לברואיו כענין הנהגתנו למה שננהיג, ולא יקבצם גדר אחד כמו שיחשוב כל נבוך, ואין ביניהם שתוף כי אם בשם לבד, כמו שלא תדמה פעולתנו לפעולתו ולא יקבצם גדר אחד, וכהבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות, כן הוא הבדל ההנהגה והשגחה והכונה האלהית לענינים ההם הטבעיים, מהנהגתנו והשגחתנו וכונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכוין אליו, זאת היתה כונת ספר איוב כלו. ר"ל לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן הענינים הטבעיים, עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או כונתו והשגחתו והנהגתו ככונתנו והשגחתנו והנהגתנו, וכשידע האדם זה, יקל עליו כל מקרה ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על השם, ואם ידע או לא ידע ואם ישגיח או יעזוב, אבל יוסיף עליו אהבה, כמו שאמר בסוף זאת הנבואה על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, וכמ"ש ז"ל עושין מאהבה ושמחים ביסורין".

נמצאנו למדים כי ייסורי איוב  הן תוצאה של המשפט האלוהי ע"פ מידת הדין, על כן ספר איוב נחשב לספר המעורר עצב, על מוגבלותו של האדם אל מול הדין האלוהי. וכן מובא בגמ' שקריאת כל קטע מפרקי התנ"ך גורמת לשמחה, פרט לקריאת ספר איוב והדברים הרעים בנבואת ירמיהו (תענית, ל.). כפי שנאמר: "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאום ה' את החסד ואת הרחמים" (ירמיה, ט"ז, ה'), דהיינו, סיפורו של איוב הוא כסיפורם של כל הפרעות והמאורעות הרעים, אשר עברו על גבם של עם ישראל לדורותיו, כולל מאורעות הדמים של העת הזו.